דברים שעוברים

.
בסמטת יום טוב (דוד צמח)
איש צעיר מקלף רצועות בשר מעל גופת פרה תלויה.

מטר לידו יושבים שני פועלים ושותים קפה מקובאיות קטנות.
אבל בעוד שלושים מטר – חנויות התבלינים.

יום טוב.
.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

פטרוזיליה

בימים של חוסר
תוחלת

אם אני מצליחה
לחתוך
קצת
פטרוזיליה

אז
– לרגע
יש שם ריח של
חיים.

מה הפטרוזיליה שלך?
.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

ערב שבת שְׁמִינִי תשע"א

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם.
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ
וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם.
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד
וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

סיפור מאלף.

משה, באמצעות אהרון ובניו, מציג בפני העם העלאת קרבן.
ואם תעשו מה שציוה ה', הוא אומר, ייראה אליכם כבודו.
ואכן, כך קורה.
וכל העם רואה, וירונו.

ברור. הלב רונן כאשר אנחנו *רואים* את אלוהים.
תזכרו רגע שבו הבחנתם בפרח בר קטן באמצע העיר. שמעתם ציוץ ציפור. אנחת אהבה. טעמתם תמר, אחד. נגעתם בדמעת יופי.
העולם כמו עומד מלכת ברגע כזה.
שקט סואן.

אבל נדב ואביהוא אינם מסתפקים ברגע הזה. הם רוצים עוד, ועכשו.
ומנסים לשחזר את רגע ההתגלות ע"י חריגה מהוראות השם שצווה להם משה.

כולנו חורגים מדי פעם, חושבים שאנחנו יודעים טוב יותר. שיכֹל נוכל לו.
לפעמים זה אפילו מצליח לנו, וגבהּ לבנו.

אבל לא כך הפעם.
החריגה הזו היא אש זרה. יש מהלכים שאסור לסטות בהם מן ההוראות.
ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'.

דמיינו לכם: העם כולו נתון בפלא
ושני נערים מנסים לדחוק את אלוהים עצמו שיופיע שוב.
והוא אכן מופיע, אך לא כפי שהם ציפו.

משה ואהרון עומדים שם, קרוב.
רואים את בני אהרון נלהבים וברגע הבא – אפופי להבות ומתים.
וברגע הזה משה, הענו מכל אדם, זה אשר יודע את מקומו ועושה את המוטל עליו, תמיד, פונה אל אהרון אחיו ואומר לו: לזה התכוון אלוהים כשאמר 'בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד' – דרך האנשים הקרובים לי ביותר יבוא לימוד הקדושה אל העם כולו. ויש כאן גם רמז לסוד.

דבריו של משה אינם בבחינת: 'אמרתי לכם', כי אם לבסס את ההפנמה ברגע העמוק הזה, ולקבע את השיעור.

וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.
אינו צועק, אינו בוכה, אינו אומר דבר.
מוצף שכול, בלי ספק. ונפשו יוצאת אל בניו שנפשם יצאה.
אבל יש כאן גם רגע נוסף של דממה, של התגלות אלוהית בפני אהרון.
איזה מחירים אנחנו משלמים לפעמים, אבל אם נדע להאזין להם ולראות את ההתגלות, דיינו.

וכל זאת – וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי.
הרי שבעה ימים יש בשבוע, וזה המספר הנכון להם.
לכן ארע הסיפור הזה ביום השמיני, כמו לומר לנו:
שמרו על המידה הנכונה. אל תדחקו להוסיף. שמחו במה שיש.
כי הוא, יתברך, כאן ואיתנו. תמיד.

.

פורסם בקטגוריה כללי | תגובה אחת

יתרו של זכרון

*
אמש התגלתה בדירה שמעליי גופה נרקבת.
כל צבעי כוחות ההצלה הבהבו ברחוב הקטן שבו שאני גרה
וחדר המדרגות נמלא קולות רבים והמולה.

בלילה נזכרתי איך עטפו את גופך היפה בסדין שעליו שכבת.
וכשקיפלו את האלונקה לכסא, כדי להוריד אותך במדרגות,
ישבת שם, כמו חבילת הפתעה עטופה
ומתווה ראשך ברור ומוכר.

בדרכך למטה הדלתות נפתחו, והשכנים עמדו כמשמר כבוד
למוות, לחיים, לזכרון האהבה.

אי אפשר היה להמנע מהשוואה להצגת תינוק חדש.
רק את פניך כבר לא ראו.
חבילת אבא בסדין המוכר עוד מימי אמא.
חבלי מוות עטופים באהבה.

.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

החוף הרחוק ביותר

*
הוא הסתגל מהר לביתו החדש, והיה לו טוב.
הוא יצא וחזר
ויצא וחזר
עד שערב אחד יצא ולא חזר.

סביר שמישהו עלה עליו
או מישהי.

ובכל זאת, בראשי הוא הולך אלי,
בדרך הארוכה ממורדות הכרמל ועד לרחוב הקטן והמוכר בתל אביב.
וכשיגיע – מותש, רעב, חולה – לא אהיה כאן לשמוח לקראתו.
(אבקש מהשכנה לפקוח עין.)

אחרי שאמי נפטרה, הקודם נשבר ועזב למוות.
אבי נעלב אז קצת, שאני מתאבלת עליו בקול.
עכשו גם אבא מת, ושוב זה קורה.

סובלימיאוציה.
אין מי שייעלב, אין מי שיילל.


גיזושקה
בן חמש, שלוש מהן איתי.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

בהלווייתו של אבא

*
ביו-אוטוגרפיה / איל בר-כוכבא

אתה נולד, ויונק, וגדל,
ומתחזק,
ונחלה ומחלים.

והנה אתה ילד, ואתה אוכל, וגדל,
ומתחזק,
ונחלה ומחלים.

והנה נער, ואוכל, וגדל עוד קצת,
ועוד קצת מתחזק,
ונחלה ומחלים.

והנה אתה גבר, ואתה אוכל, ואינך גדל עוד,
ואתה נחלה,
ואינך מחלים עוד.

והנה אתה זקן, ואתה קטֵן,
וחולה.

והנה אתה מת,
ואינך חולה עוד.

*
אבא,
רציתי לספר את חייך. לפרוש את עשייתך המרובה בפני כל האנשים שבאו ללוות אותך היום.
אבל המלים לא באות. כלומר, הן כן. אבל בצרורות מפוזרים ורחבי טווח. איני מצליחה לבחור את הנכונות מביניהן. אלה שיבנו באופן מדויק ובהיר את עלילותיך, ששזורות לאורכה ולרוחבה של הארץ הזו, שאהבת כל כך. שבנית.

אתה עצמך אף פעם לא היית איש של מלים. מעשים, זו היתה דרכך בעולם הזה. ואולי, יותר ממעשים – תרומה. וערך מוסף. מקצועיות. מסירות ודבקות. ויושר ואצילות נפש. ולפני ואחרי ותוך כדי הכל – מחשבה והתחשבות באחרים.

כשעזרת לנו להכין רשימה "למי להודיע" אחרי מותך, חזרת כמה פעמים על כך שהאנשים בצמתי ההשפעה שאותם איישת כבר אינם מכירים אותך. והשבתי לך שאולי שמך אינו מופיע על קירות הישובים הרבים שבנית, שהרחבת ופיתחת, אבל השארת חותם ממשי ומשפיע ומאפשר חיים. פירות עשייתך מכסים את כל הארץ, משגשגים ומהווים בסיס ובית למאות אלפי אנשים.
מי שזוכר, מעריך ומכיר בייחודך ואוהב אותך.

אתה יודע, אבא, החודשים האחרונים ובעיקר השבועות האחרונים, הביאו למיצוי את גדלות נפשך, את רוחב לבך, את גבורתך ואומץ לבך ואת האהבה הגדולה שגלשה ממך ודבקה בכל מי שפגש בך.
אתה משאיר מאחוריך חיים נפלאים, מלאים. איזה יופי.

את התקופה העוצמתית הזו עוד ייקח לנו זמן לעכל ולנסח. אבל, ממש כמוך, אנחנו כבר מספרים את הסיפורים. לא אלף לילה ולילה, אלא רגעי חיים. מצחיקים, מפליאים, נוקבים ובהירים.
וגם רגע מוות אחד, רך וצלול ושלם.

תודה, אבא. תודה על החיים שנתתם לי, אתה ואמא. תודה שאפשרת לי להיות לצדך וללוות אותך בחודשים האלה. כמו שאמרתי לך פעמים רבות, זו היתה זכות גדולה וחסד. תודה.

אני חוששת שכוחי לא יעמוד לי לשיר לך כאן את "בוא ואשק לך", השיר שאהבת כל כך, ששרתי לך כשנשמת את נשימתך האחרונה. אבל ננגן לך אותו, כפי שבקשת.
לך בשלום, אבא, ותנוח על משכבך בשלום לקץ כל הימים. אנחנו אוהבים אותך.

וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה
וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.
(קהלת י"ב ז)

אבא יוסי מרגלית ז"ל
ו' בתשרי ה'תרצ"ב – י"ז באב ה'תשע"א
17.09.1931 – 17.08.2011

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

רוֹצָה

*
אַשְרַי
שֶׁעָשַׂנִי בִּדְמוּתִי

נקובה נקבים
ומלאה חללים
זוכרת רחמים
ונכונה
וכל כך מוכנה

לִרְצוֹת.

.

(ירושלים 2000)

*

.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה