מתחת לסלע

.
הגאות שעלתה הביאה איתה מוֹרֶנָה (צלופח). לבנה, לא גדולה ממש, לא מאיימת.

עם רגשת המים היא הגיעה אל בין שני הסלעים שעל החוף, תרה בינותם אחר ארוחת הערב שלה. הנה: סרטן. ועוד אחד.

אורחי החוף הבחינו בה והתגודדו על הסלעים, עוקבים אחריה בהתרגשות ("ראית את הנחש?" "יו, נחש לבן!"). באופן מפתיע, לא מפריעים לה ולא מתערבים בנעשה.

המורנה עוברת מסלע לסלע, ממערונת אחת לשניה. סרטן אחר סרטן היא שולה מתחת לסלע, מפצחת אותם בפיה החזק, אוכלת את הראוי ומותירה מאחוריה את השאריות (אנשים אוספים אותן: "מזכרת!").

לאחר כחצי שעה היא מגיחה מתחת לסלע והפעם, פונה בנחת אל עומק הים. הנאספים משתהים קצת ואז מתפזרים, נרגשים בעליל.

אני מביטה בכל זאת וחושבת: אפשר, זה קורה. אתה חי את חייך ועוסק בשלך, ובינתיים – בממדים שאינם נכללים בסדר היום שלך – עומדים ומתבוננים בך. ואולי אפילו אוספים מזכרות.

הו, מאמא.  שלא לומר: הוי, אלוהים.

.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s