ניגנת היום?

*

האהבה היא כמו שריר. אם לא משתמשים בה, היא מדלדלת.
הרעיון נשאר, הזכרון בוער בגרעיני התאים, אבל היכולת לממש הולכת ונחלשת, ועל הכל משתלט פחד מאפיל.
בדמיוני אני מחזיקה אקורדיון ויודעת בדיוק איך לנגן בו, כולל הבסים והכל. אני מנגנת נהדר.
כשאקח אותו לידי, אכשל שוב ושוב. זה יהיה מביך. אולי אפילו מייאש.
בודאי אוכל להחזיר את זה. אבל רק אם אנגן יום יום, יום יום.
כל יום.
להתאמן.
כמו אמונה.

*

לא מספיק להרגיש שאוהבים. חייבים לעשות. לבצע. אחרת זה דומה לוירטואל. מראש ידוע הרגע שבו הפרטנר נאלם ונעלם.
לא מספיק לדעת שאוהבים. לאהוב זה לפעול.
כמו גבינת קוטג', שחייבים לאכול כשהיא טריה ואז אין כמוה. ואם לא – היא נעשית סתמית. בסדר, אבל כבר לא הממממ.
ככה: לפתוח את הקופסה, לקחת כפית ולהתחיל. והיא כבר תעשה את שלהּ.
כמו תפילה.

*

כמו השבטים האלה, שמסמנים את בשרם ליופי, אני מלאה צלקות של אהבה.
הן אלה שעצבו את מי שאתה אוהב בי.
נכשלתי ואני ממשיכה להכשל.
התחלתי לגדול לבד, אני מתבגרת לבד, אולי גם אזדקן לבד.
את האקורדיון זנחתי מזמן.
לאהבה חזרתי לפני כמה שנים, וזה היה כל כך מר. כל כך מתוק.
נכון, שוב אני לבד.
אבל האהבה ההיא הכינה אותי לקראתך.
לקריאתך.

*

וכל היופי הזה, שנצרפתי באש.
לא רק אתה אוהב אותי.
גם אני.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s