שבת חֻקַּת

1.
זאת חקת התורה, אומר אלהים למשה ולאהרן.
קחו פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול.
אחת מיוחדת כזאת, גם בכך שעדיין לא נפגעה, שלא נחרתו בה סימנים של עוֹל או של עָוֶל, קרי:
עדיין לא נדרש ממנה דבר בחיים האלה, מלבד להיות מה שהיא.

ונתתם אותה לאלעזר הכהן.
לא "לכהן", או "לזה אשר מכהן", אלא "לאלעזר הכהן".
ומה יהיה כאשר אלעזר כבר לא יהיה?
זה מוזר מאד.

2.
"טבעיות זה לא ערך", שמעתי קול נשי מאחורי.
"יש ערכים חשובים יותר מטבעיות".
היא שתקה לרגע, כמו הקשיבה לתשובה בטלפון, ואז חזרה ואמרה:
"טבעיות זה לא ערך".
וחלפה על פני, ממשיכה לדבר אל הגבר שידהּ שלובה בשלו:
"כך צריך לומר לה. יש ערכים חשובים יותר מטבעיות."

הם היו בני גילי, בערך.
אצבעות שלובות בנינוחות. הוא שתק והניח לה לדבר.
והלכו, בבגדים קצרים, בקצב אחיד.

3.
"לא, דניאל, לא!" זעקה הנערה.
"דניֵא- ^ -ל!" צרח הילד הבהיר.

גל גדול התנפץ אל שובר הגלים, מעיף מניפת רסס אל השמים.
ירח חיור חתם את עדותו בשתיקה.(*)

4.
הכי כיף זה למצוא את המקום הנוח במים.
שבו לא צריך להתאמץ, אפשר פשוט להיות.
בים האדום זו נקודה מסוימת, די קבועה, טיפונת בעומק.
בים התיכון היא משתנה, בהתאם למזג האויר, לשעה, לחוף.
זה היה מיקומה, לקראת צאת השבת, בחוף הילטון:
קרובה לחוף יחסית, רדודה יחסית.
טובה.

5.
עוד אני מרחפת לי בהּ, ומולי על החוף גבר ואשה.
כבני ארבעים, שניהם.
הוא חובש כיפה ולובש מכנסיים שחורים וחולצה לבנה.
היא במכנסי 3/4 אדומים צמודים ובחולצה קצרת שרוולים.
צד שמאל שלה פגוע.
נראה שעברה אירוע מוחי כלשהו.
היא מניעה את רגלה מהירך
ומחזיקה את יד שמאל בימינהּ.
הם הולכים על החוף.
זו רצועת חול צרה. אני מתרגשת.
מדמיינת כיצד היא רוצה לבוא אל המים.
נראה שאכן כך.
אני רוצה שהוא ייכנס עם הנעלים, שיירטבו, והיא תשמח
אבל הם עוצרים כמטר מקו המים ועומדים להתבונן בים.
הוא תומך בה, מקיף את מותנהּ ומחבק אותה.
הם ממשיכים ללכת עוד קצת על החוף, ואז מסתובבים לחזור.
היא משתהה לרגע, נשענת עליו וטומנת את ראשה בחזהו.
כל כך היא מוחזקת, שאני מדמיינת את הקריסה שרובצת לפתחהּ.
חוזרים ללכת בכוון היציאה מן החוף.
ממתין שם כסא גלגלים. מ"יד שרה", מושאל.
היא מסתובבת ומתיישבת בכסא בטראח נואש.
הוא מניח את רגלהּ האחת על התושבת, ואז את השניה.
ורוכן אליה, ראשו מסתיר לי את ראשהּ.
קירבה גדולה ניכרת שם.
רוך גדול נודף מתנוחת הרכינה שלו כלפיה.
אחר כך הוא מזדקף.
היא שם, נוקשה ומוכנה.
שחרור המעצור והם הולכים. עולים על שביל הטיילת.
הוא דוחף ומדבר אליה והיא מחזיקה את שמאלה בימינהּ.

6.
המים מקבלים אותי.
לא מעניינים אותם ה(פה אפשר לשים 0-360 משהו'אים) שלי.
אני פשוט שם
והם עוטפים אותי.
נושאים אותי במידה הנכונה, כך שאיני אובדת
וגם לא עובדת.

7.
בתוך המים, לבד.
על פני היבשה אין מקום שמתאים לי ואני לו.
אין איש כזה, גם.
או אשה.
זה חרך עמוק בימים האחרונים.

8.
סלע משה בים סוף. איני יודעת מדוע קוראים לו כך.
אין עליו סימני מכות. הוא נטוע במים צלולים ויופיו כפיסת גן עדן.
בשחיה אליו עברתי דרך להקת דגיגונים.
כה רבים היו עד שלא ידעתי מה קרה לים.
כה זעירים היו עד שחשבתי שנכנסתי לתוך ענן זרע.
כה עקרה חשתי, זרה ויחידה גם שם, עד שלא ידעתי את נפשי.
ואז, כשלא ידעתי, נרגעתי.
פשוט הייתי.

9.
משה מתייתם ממשפחתו הגרעינית.
מרים מתה, את אהרון הוא מכין במו ידיו למותו.
במו עצמו, בהר ההר.
עכשו הוא לבדו.
כלומר, הוא ואלהים לבדו.

ואז יוצא משה לסדרת משאים ומתנים עם מלכים ושליטים ושולח מרגלים ומנהיג קרבות.
אלה דברים שאינם מתאימים לטבעו, ולמרות זאת הוא עושה אותם.
עושה ועושה ועושה.
כי זה מקומו וזה תפקידו.

וזו עַנְוָתוֹ.
משה הקטן. משה הגדול.


10.
משה ואהרון לא דברו אל הסלע, לכן לא יבואו בשערי ארץ.
זה קצת תירוץ, אולי.
כך או כך, הכברתי מלים יותר משרציתי.
עלי ללמוד ממנו לראות ולקבל את מקומי ואת תפקידי.
ואת דרך המעשה והשתיקה.
וליפול על פני, שוב ושוב ושוב.

כן. שבוע טוב.

.כאן מסתתר הרווח הנקי.

(*) ואחרי שדניאל התיז עליהם את המים מהדלי, עלו שם צחוקים גדולים.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s