עקבים גבוהים

א.
"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן… וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם… וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד." (ז, יב)
לא.
סליחה, אבל לא.
אני לא מסכימה לקבל, שיחסך אלי תלוי בדבר. ואם בטל דבר, בְּטֵלָנִי.
לא.
לא יכול להיות, אלהינו, שגם אתה.
אמנם עדיין אין לי הסבר למשוואה הזו, שמנוגנת לאורך הפרשה, אבל אני יודעת שלא כך התכוונת.
על זה אֶתְחַנַּן רבות: עזור לי להבין. אנא.
תודה.

ב.
"כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ, רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי; אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם." (ז, יז)
קראתי כך: כי תאמר, בלבבך רבים הגוים האלה. ממני איכה אוכל להורישם?
– ויהי שקט.

ג.
"וְנָשַׁל ה' אלהיך את הגוים האל(ה) מפניך מעט מעט; לא תוכל כַּלֹּתָם מהר, פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה." (ז, כב)
יש גבול ליכולת הטיפול שלנו גם בתוצאותיה של הצלחה גדולה.
כמובן, עולים בזכרון פנומנים כה רבים, שקרסו בעקבות תהילה שלא יכלו להכיל.

וגם נזכרתי בשימבורסקה הגדולה, הַכַּלָּה היכולה, שכתבה: 
 "אַחֲרֵי כָּל מִלְחָמָה
  מִישֶׁהוּ חַיָּב לְנַקּוֹת.
  סֵדֶר כָּלְשֶׁהוּ
  הֲרֵי לֹא יִתְרַחֵשׁ מֵעַצְמוֹ."
  (ויסלבה שימבורסקה, מתוך: סוף והתחלה. מפולנית: רפי וייכרט)

ג.
זִכְרוּ, אומר משה, את הנסים היומיומיים האלה שבתוכם ובעזרתם חייתם עשרות שנים במדבר: תמיד יש מן לשבור את הרעב, הבגדים לא בלו, הרגליים לא בצקו (ולא הזכיר את המים, את החיים שנעמדו בינו ובין אלהינו).
לדברים טובים קל להתרגל, נוח לשכוח שהיה אפשר גם אחרת.
נוחיות היא משהו שקשור לא רק בדברים, אלא גם באנשים.
כולנו חיים בתוך קלחת נסים, ופעמים כה רבות טחו עינינו מֵרְאוֹת, אזנינו מִשְּׁמוֹע, לבנו מֵחוּשׁ.

ד.
"…עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ." (ז,כ)
חלילה שיאבדו. רק את מקומי אני מבקשת.
רגליי כואבות מאד בזמן האחרון. אולי אני מתקדמת בדרך. הלוואי.

ה.
"וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ:  כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה." (ח, יז)

עֲנָוָה.
שֶׁבִּטּוּיָהּ: קל"א.
"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד ה' לֹא גָבַהּ לִבִּי   וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי  בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי.
  אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי.
  יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם."

מאמי נגמלתי, עד כמה שאפשר להגמל מאם. עתה אני מנסה לְהִגָּמֵל מעצמי.
אמנם, לקרוא בתורה זה חַיִל וגדולות ונפלאות ממני.
אבל יַחֵל אֲיַחֵל.
כן.
 
ו.
בַּעֲלֹתִי
וָאֵשֵׁב
לֹא אָכַלְתִּי
לֹא שָׁתִיתִי
וָאֵפֶן
וָאֵרֵד
וָאֵרֶא
וָאֶתְפֹּשׂ
וָאַשְׁלִיך
וָאֲשַׁבֵּר
וָאֶתְנַפַּל כָּרִאשֹׁנָה
לֹא אָכַלְתִּי
לֹא שָׁתִיתִי.
כאילו הפעם השניה בה צם משה ארבעים יום וארבעים לילה, היתה לכפר על עוון העם בחטא העגל.

וָאֶתְנַפַּל
וָאֶתְפַּלֵּל
וָאֹמַר
– וְאֶכְתֹּב
וָאַעַשׂ
וָאֶפְסֹל
וָאַעַל
וָאֵפֶן
וָאֵרֵד
וָאָשִׂם.

כך מסכם משה את פעולותיו עד שהושלמה כְּתֻבַּת הַבְּרִית.

ז.
"וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם". הוי, משה. למול לב ערל, זו ה-מילה.
ובל נקשה עורפנו.
אלהים הוא העושה משפט יתום ואלמנה, ואוהב גר ונותן לו לחם ושמלה.
אנחנו – רק לאהוב את הגר, כי גרים היינו.
משם כבר ייגזר כל השאר.
מי יתן, אם לא אנחנו.

ח.
"אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה" (יא, יג) 
 אמן.

 ט.
"הכל היה רק הצגה אחת גדולה", אומר ג'ין הנדהם למיי, ב"מחול הפגיונות", לאחר שגילה שגם הלך, לא רק הוליך שולל.
ומשתתק, מששמע את דברי עצמו.
יש בסרט הזה דגש חזק על השמע, כמשלים לחוש הראיה המוצג כחסר.
שמיעתי מוזרה קצת.
לפעמים היא משתבשת בקליטת מה שנאמר, ויש שאני שומעת גם מה שלא נאמר.

ג2.
 "אֵלֶּה שֶׁיָּדְעוּ
  מַה הִתְרַחֵשׁ כָּאן וּמַדּוּעַ,
  חַיָּבִים לְפַנּוֹת מָקוֹם לְאֵלֶּה
  שֶׁיּוֹדְעִים מְעַט.
  וּפָחוֹת מִמְּעַט.
  וְלִבְסוֹף, שׁוּם דָּבָר.

  בָּעֵשֶׂב, שֶׁכִּסָּה
  אֶת הַסִּבּוֹת וְהַתּוֹצָאוֹת,
  מִישֶׁהוּ חַיָּב לִשְׁכַּב לוֹ
  עִם שִׁבֹּלֶת בֵּין שִׁנָּיו
  וְלִבְהוֹת בָּעולם."
  (היא, שם, הוא)

*

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s