נ.ב.

נישא ברוח, ילד-בר, בינה תותבת, אסטרגון המכשף.
יום הולדתו.

שלשום נפגשנו.
במשחק קצר של סימני דרך שמנו לב שהמקומות המכוננים בדרכנו נסתרים כבר.
כלומר, הם עצמם אינם קיימים עוד אלא בזכרוננו.

1.
צומת ראם, בו נפגשנו לראשונה.
זה היה בהמשך לתקופת פליאה אין-קץ. כל רגע פנוי הוקדש להתכתבות.
חשבונות סלולר התפוצצו משיחות ארוכות כרגע וקצרצרות כנצח.
כשראיתי אותו צועד לקראתי מרחוק, נבהלתי. כרסו גדולה.
מתחת לפנס התחבקנו והוא נשק לי. רציתי להעלם. נשיקתו קשה.
הלכנו למזנון דרכים עלוב. הקפה היה גרוע, אני הייתי חדה ושקופה והוא – נדיב ומאפשר.
כשהזמן נגמר בחרתי להשאר קצת לבדי.
הבטתי בו מתרחק בהליכה שהיו בה ביישנות וריקוד והדלקתי סיגריה.
כשכיביתי אותה הבחנתי שהכפתורים בחלקה העליון של שמלתי פרומים. הוא לא ראה.
קניתי לצוללת ארוחת בורגר ואכלתי אותה בעצמי בדרך הביתה.
שנה אחר כך עקרו את הפנס הזה והרחיבו את הצומת.
הנקודה שבה נפגשנו טבועה אי שם באמצע הכביש.

2.
צומת שואבה, שם אספתי אותו בשלג הגדול של אותה שנה.
היה קר מאד. הוא המתין במעיל שלמדתי להכיר. הרגשתי שאלה הם החיים.
כשנכנס לאוטו לא יכולתי להפסיק לחייך. החיוך הזה שמור בנו.
השתלבתי מחדש בשיירת ציידי השלג. ידו היתה חמה ויבשה והתאימה לשלי בדיוק.
אחרי שנתיים חצבו מחדש את כל תוואי הנסיעה שם.  Lost track.

3.
כדי להמלט מהשיירה חתכנו דרך הקסטל לעין כרם.
שם, בבניין שעמד בלתי גמור כבר שנים, טיפסתי על סולם בנאים והוא פשט את מכנסיי. השענתי רגל נעולה על ערימת שקי מלט והוא אבד את ראשו בין רגליי. לעור הברווז שכיסה אותנו לא היה קשר לקור העז. אחר כך השתרעתי לקראתו על פלטות בניין עוקצניות. הוא נסער מאד ואני האטתי, כדי שנזכור את הרגע בשנים הארוכות שעוד נכונו לנו.
שלשום נודע לי, שהבניין הזה סוף סוף הושלם. גרים בו עכשו בעליו האבודים דאז.

4.
פעם אחת באתי לבקר אותו בקרוון שבו עבד. בחוץ שִׁקעו עצמם הפועלים בעבודתם.
תשריטים התעופפו והשולחן רעד ושנינו היינו קרובים להתעלף.
הקרוון הזה מאכלס כיום את משפחתו של אחד הפועלים, בשטחים.

5.
אחרי כמה חודשים קרס כל עולמי.
נסעתי אליו, להביט בעיניו כשאני מספרת לו.
כשעיניי יבשו מעט הלכנו לבחור דיסק מתנה לאחיו. אחר כך נסענו מסביב ועצרנו ליד מבנה של גנרטור בדרך לוואלאג'ה. היה קר מכדי לצאת. חלונות מכוניתו ההבילו.
בדרכי לעבודה חודשים מאוחר יותר, ראיתי שבנו שם איזה מין בניין משרדים.

6.
מדי בוקר שתינו ביחד קפה ראשון (ושני) ב"ארומה" במושבה. שנתיים כך.
יושבים ליד הבר, פותרים חידות ומחברים חדשות, משתפים בדברי יום יום ובמחשבות עמוקות.
שלשום נפגשנו שם שוב. הם עברו למקום אחר. רחב יותר, המוני יותר.
עוֹמַר עוד זכר איך אני אוהבת את הקפה, אבל אני כבר שותה קפה אחר.

*
בקצרה הזכרנו מקומות אלה ואחרים שהשתנו. משל היינו להם מבשרי הקִדמה, הִתַּלתי בקול והוא נעצב קצת. טבועה בו מלנכוליות בסיסית לצד אופטימיות ותֹם וקונדסות וסירוב עקשני להרים ידיים.

7.
הדירות הראשונות שבהן גרתי כשבאתי לחיי ההם היו שכורות.
בדירה שקניתי שרתי לו איך בערב נשב בחצר ונקרא זו באזני זה ובבוקר הוא יקום להכין קפה ואני אעמוד בחולצה ובגרביים קצרים ואביט בו מקצה המסדרון.
הוא בכה.
אחרי כמה חודשים אמרתי לו שלא עוד אהיה אשה נוספת.
(גם זו קִדמה, אני חושבת.)

*
באורח פלא הצלחנו להתגבר על הגוף ולהשאר קרובים מאד.
הוא הראשון שהכיר אותי על בּוּרְיִי ובוֹרוֹתיי, שאהב את הכל שאני.
הוא עוד אוהב אותי.

*
מזל טוב, אהובי האפשרי. הבלתי אפשרי.

*

*
ואמש אמרת לי: …, אז נוכל לגנוב לנו מים.
עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל  עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר.
כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ  בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן.  (צב תהלים)
.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על נ.ב.

  1. olama הגיב:

     (בתשובה לתגובה שנמחקה לבקשת המגיב)

    כן, תיכף נמות.
    אבל עד אז – נחיה.

    בפרשת השבוע נאמר, בקצה האיומים: וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד. כי תבוא אל תלאות החיים.

    וכך היא מסתיימת: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן.
    שכל על רגש, הוא אומר.

    מושכת בכתפיים.
    שבוע טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s