נכתב לקראת שבת לך לך

*
וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ.
הרפתקה ספרותית מציע לנו המשפט הזה.

*
אני רואה בעיני רוחי את המחנה ההולך.

אברם ושרי אשתו ולוט בן אחיו וגמלים וחמורים ומרדעות ושקים מלאי כל טוב. כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ.
העדרים המתנהלים עם המחנה, הרועים ומשפחותיהם. הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן.

קולות מסע באויר. הרועים מעיזים את העדרים, קול טפיחות רגלי הבהמות על האדמה.
ההולכים ממעטים בשיחה. חשוב לשמור על הכוחות לטובת ההתקדמות.
ענן אבק דק העולה מרגלי העדרים מסמן את גבולות המחנה העובר.

כשנוטה ערב מאתרים מקום מתאים, עוצרים וחונים.
נוטים אוהל.
כמה יפה התואַם שבין הנטיות.

פורקים את המשא מעל הבהמות, שמים לפניהן עשב ומים. חשוב לטפל באלה המסייעים לנו בדרך.
מדליקים אש ומכינים אוכל. זו הארוחה היחידה ביום.
יושבים מסביב למגשים, מעסים גב דואב מתלאות המסע, מדברים על היום שהיה וחושבים על היום שיהיה.
אחר כך פורשים גלימה ושוכבים.

גם ללילה יש קולות.
והמון מרחב פתוח.
לאלה נוספת הלמות הלב הפרטית, המתאחדת עם זו של אמא אדמה
ונרדמים.

בהגיע אור ראשון, עוד הרבה לפני שמפציעה השמש, המחנה מתארגן בזריזות ובשקט.
יום מסע נוסף לפנינו.

וכך עובר המחנה בארץ, עד מקום שכם, עד אלון מורה.

אבל, רגע!
וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ.
אקדח שמופיע במערכה הראשונה.
סיפור נוסף – מקיף ומפורט אף הוא – שקיים ברקע וממתין לעוֹבְרים.
לעִבְרים.

*
כך היא התורה שלנו.
ב-12 מלים מקופל סיפור גדול, רב משתתפים, רב עלילות, רב זמנים.
העבר שממנו באנו, ההווה שבו אנו פועלים ודרכי פעולתנו, העתיד שאליו אנו הולכים.
וכל הצפונות אשר טרם נודעו לנו.
אך המספר הכל-יודע, יתברך, הוא יודע.
וכשמגיע הרגע הנכון, הוא משחרר לנו רמז אודות הבאות.
רק רמז. את הדרך עלינו לעבור.
יתברך.

*
*
ועוד כמה דברים שעלו מסיפור שרי והגר

לידת ילד לאדוניה אינו פינוק לשפחה, אלא אחד מתפקידיה.
יתר על כן, הילד אמנם ידוע כיוצא רחמה, אך נחשב לבנה של גבירתה.
והוא שאומרת שרי – אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה.

וגם זאת:
הציווי הראשון הוא פְּרוּ וּרְבוּ. שרי מבינה את חובתה לאפשר לאברם ולה – לזוג, שעליו הציווי – למלא אחריו.
אם לא איתה – באמצעות שפחתה. לא מרצון פנימי היא עושה זאת, אלא מתוך ציות לצו החיים.
ויש כאן הרבה לומר על מידת הרַחֲמִים ועל מידות הרְחָמִים ועל הקשר העמוק ביניהם.
אבל אמשיך.

וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ.

וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ. שרי נתקלת בעיניה של הגר ההרה, והדבר קשה לה מאד מאד.
היא מנסה להתגבר על הקושי, זוכרת כמה חשוב שיהיה ממשיך לה ולאברם.
אבל הקנאה בוערת ואינה נותנת לה מנוח.
אברם, שאוהב את שרי בכל לבו ומבין ללבה, אומר לה: עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ.
ברור לעין: העיניים הן המובילות בסיפור הזה. הן מבטאות את שבלבנו ללא מלים.

וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ.
שרי התעמרה בהגר בעודה מתחמקת מלהביט בפניה, בעיניה.
וגם – מתחמקת מן הפנים שלה עצמה, של שרי, שעמוק בפנים יודעת שלא טוב היא עושה.
כמובן, גם הקריאה השגורה – ותברח הגר מפני גבירתה.

וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה' עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר.

עיניכם הרואות – אפשר להמשיך כך לנצח.
כך רוצה הנפש. אבל הבית מחכה להכנות שבת.

*
ובהמשך השבת הגיעה, ואיתה גם בְּנֵי שלום.

*

*

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s