ערב שבת שְׁמִינִי תשע"א

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם.
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ
וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם.
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד
וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

סיפור מאלף.

משה, באמצעות אהרון ובניו, מציג בפני העם העלאת קרבן.
ואם תעשו מה שציוה ה', הוא אומר, ייראה אליכם כבודו.
ואכן, כך קורה.
וכל העם רואה, וירונו.

ברור. הלב רונן כאשר אנחנו *רואים* את אלוהים.
תזכרו רגע שבו הבחנתם בפרח בר קטן באמצע העיר. שמעתם ציוץ ציפור. אנחת אהבה. טעמתם תמר, אחד. נגעתם בדמעת יופי.
העולם כמו עומד מלכת ברגע כזה.
שקט סואן.

אבל נדב ואביהוא אינם מסתפקים ברגע הזה. הם רוצים עוד, ועכשו.
ומנסים לשחזר את רגע ההתגלות ע"י חריגה מהוראות השם שצווה להם משה.

כולנו חורגים מדי פעם, חושבים שאנחנו יודעים טוב יותר. שיכֹל נוכל לו.
לפעמים זה אפילו מצליח לנו, וגבהּ לבנו.

אבל לא כך הפעם.
החריגה הזו היא אש זרה. יש מהלכים שאסור לסטות בהם מן ההוראות.
ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'.

דמיינו לכם: העם כולו נתון בפלא
ושני נערים מנסים לדחוק את אלוהים עצמו שיופיע שוב.
והוא אכן מופיע, אך לא כפי שהם ציפו.

משה ואהרון עומדים שם, קרוב.
רואים את בני אהרון נלהבים וברגע הבא – אפופי להבות ומתים.
וברגע הזה משה, הענו מכל אדם, זה אשר יודע את מקומו ועושה את המוטל עליו, תמיד, פונה אל אהרון אחיו ואומר לו: לזה התכוון אלוהים כשאמר 'בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד' – דרך האנשים הקרובים לי ביותר יבוא לימוד הקדושה אל העם כולו. ויש כאן גם רמז לסוד.

דבריו של משה אינם בבחינת: 'אמרתי לכם', כי אם לבסס את ההפנמה ברגע העמוק הזה, ולקבע את השיעור.

וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.
אינו צועק, אינו בוכה, אינו אומר דבר.
מוצף שכול, בלי ספק. ונפשו יוצאת אל בניו שנפשם יצאה.
אבל יש כאן גם רגע נוסף של דממה, של התגלות אלוהית בפני אהרון.
איזה מחירים אנחנו משלמים לפעמים, אבל אם נדע להאזין להם ולראות את ההתגלות, דיינו.

וכל זאת – וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי.
הרי שבעה ימים יש בשבוע, וזה המספר הנכון להם.
לכן ארע הסיפור הזה ביום השמיני, כמו לומר לנו:
שמרו על המידה הנכונה. אל תדחקו להוסיף. שמחו במה שיש.
כי הוא, יתברך, כאן ואיתנו. תמיד.

.