במרחק נשימה אחת

*
לשמוע בלילה ילדה אהובה חוצבת את נשימתה הבאה.
חלונות נפתחים, אקליפטוס יורק את מיצויו אל תוך מכשיר אדים ועל פני כל הבדים שבחדר, מאוורר עובד כמו בצהרי היום, ואף תוספי נשימה מוּנְחִים אל תוך שאיפותיה.

נקודת האור. שתיים:
1. כמו רבים לפניו, טובים כאיומים, גם הלילה הזה הסתיים.
2. במהלכו קמתי ושוטטתי בלי מחשבה ברחבי הרשת. וכך מצאתי את הריקוד הזה, שחיפשתי.

זוהי תחילתה של הסצנה האחרונה ב"דבר אליה" (תרגום מקלקל ל"דבר איתה") של אלמודובר, סרט מופתי.
הזוגות הראשונים בוקעים אל תוך הבמה מן החושך, שממלא יותר ממחצית המסך. קצב ריקודם רק כמעט תואם לקצב המנגינה, והוא יותר שלהם מאשר שלה.
הריקוד (והזוגיות? והחבורה? והמנגינה, שמתנועעת לא פחות?) הולך ומאיר את הבמה, ומגרש את האפלה שהיתה שם קודם.
שבעה זוגות משתתפים בריקוד, (שבעה. איזה מספר. איזו מלה.) כל אחד מהם שונה מן האחרים, והרמוניה שורה על הכל.
וכשזו מגיעה אל סופה, נפרדים כל הזוגות ואחת מכולן ואחד מכולם מתחילים בהכנות למה שיהיה, כנראה, הדבר הבא. בריקוד, בחייהם.

גם המנגינה אוצרת הפתעה. הצליל הזכיר לי את סזאריה אבורה. מצאתי, שמקורה בקטע raquel של באו, מוזיקאי מקייפ ורדה, ביתה של סזאריה.
יש משהו במוזיקה הפורטוגזית על שלל זרועותיה, שלבי מרגיש בו בית.

למרות איכותו הירודה של הקליפ, יש בו 39 שניות של אושר.

שבוע טוב.
אחרון לתשס'ח,
ראשון לתשס'ט.
השנה היוצאת היתה טובה אלי מאד, ואני – אליה.
יהא-נא כך גם להבא. מצידי, אשתדל ככל יכולתי.

שנה טובה שתהא זו, לנו ולאהובינו.
אמן.

.