“ויקרא אל: משה”

*
קול טפיחות וציוצים רכים ותנועה בזווית העין.
ציפור צעירה נכנסה אלי הביתה.
למזלו של אלג'רנון, התעשתתי מהר וסגרתי את הספר, לפני שהיא הבחינה בו.
למזלהּ שלהּ, החתול היה בחוץ.

*
משהו משתבש בראייתי.
אפשר להבין. מתחשק לי להיעצם ודי.
ויתרתי על הנסיעה המתוכננת, מפחד שאחליט פתאום לעזוב את ההגה.
כי הבית לא נקי, ומה יחשבו כשיבואו לפנות אותו.

*
מפגרת.
מפגרת.

*
בסופו של דבר התלבשתי ויצאתי.
בין הצמחים שעל קברהּ של אמי הצטברו עלים יבשים, מנחות שהרוחות הביאו.
גרפתי אותם בין החיים באצבעותי, ופתאום הן שוב משׂדדות את  האדמה.
אולי גם זה חסר לי. ערוגה.
אחר כך רוקנתי את הדלי וישבתי לקרוא את פרשת השבוע.

*
בחלק מן הפעמים צריך להניח את היד על ראשו של הקרבן.
"וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו." (ויקרא, א,ד)
וְנִרְצָה לוֹ.

נזכרתי בסיפור היפה שקראתי היום, שבו נערה שעלתה כסמויה על ספינת חירום חללית מבינה:
או שהקפטן ינהג לפי הנהלים וישלח אותה לחלל, אל מותה,
או שהיא והוא יתרסקו על אדמת הכוכב והצוות שם לא יקבל את תרופותיו.
תמות אחת או ימותו שבעה, שהיא אחת מהם.
והיא התרצתה לו.
לא לו, בעצם.
לחיים.

*
וְנִרְצָה לוֹ.
הקרבן, לא השם.

*
ואם תחטא נפש מן העם ומעלה מעל, יש להשיב את הגזלה, יוסף עליו לאשר, ולהביא איל תמים.
נו, אז שתסמוך ידה על ראשו ונרצה לה.
וְנִרְצָה לָה. וְנִרְצָה לָה.
לא.
"וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ." (ויקרא, ה,כו)
לו אהיה כפרתך, על מה שעשית ושלא עשית ועל מה שעוד תעשה.
אמן.

*
ובנסיעה הרגשתי איך זהו מצב טבעי בשבילי.
לבד, רוח חזקה מטלטלת ומאיימת להפר את האיזון,
שריקת אויר מנגנת, מלים ספורות מסביב,
ריחות פריחה חולפים בתוך הקסדה בחָלְפִי בהם ואני, בעצם, אינני.
אני (שאינני) יכולה להמשיך כך, שעות.

*
בתוך כל זה עלה בי געגוע לאופנוע.
שהיה הומה ומגרגר וירכיי היו סוגרות עליו, וברגלי סימנתי לו בעדינות מה עכשו: ראשון, שני, שלישי.
מהסיבוב המשותף הראשון שלנו נעשינו גוף אחד.

*
הקטנוע, הגם שהוא ואני מתרגלים ואני כרוכה סביבו, לעולם לא יהיה בין רגלי.
ואתה?

*

(*)
פרחים לאלג'רנון, דניאל קיז. בתוך: מבחר הסיפורת הבדיונית בעריכת רוברט סילברברג.
המשוואות הקרות, טום גודווין. גם.